החלטה בתיק ת"א 3042-07

האם יש תחולה לפוליסת 'ביטוח חובה' על תביעה בגין נזק גוף עקב תאונה בה מעורב רכב, אף שלא מדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975?

זו השאלה המצריכה הכרעה במסגרת ההחלטה דנן.

נתוני רקע וגדר המחלוקת:

העובדות של המקרה אינן שנויות במחלוקת, והן בתמצית כמפורט להלן: התובע עלה לנגרר של משאית חונה במסגרת עבודתו אצל הנתבעת 1, על מנת להדגים לעובד אחר שיטת קשירה של מטען, אך כאשר בקש לרדת מהנגרר בתום ההדגמה, רגלו פספסה את המדרגה והוא נפל ונפגע בגופו.

כל הצדדים בתיק תמימי דעים, כי התאונה המתוארת לעיל איננה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הנ"ל (להלן: "חוק הפיצויים"), שכן השימוש שעשה התובע בנגרר אינו שימוש למטרת תחבורה.

הנתבעות 2 היא המבטחת של הנתבעת 1 בביטוח חבות מעבידים, ואילו הנתבעת 3 היא המבטחת של המשאית והנגרר בפוליסת ביטוח חובה.

הויכוח שהתעורר בין הנתבעת 2 לנתבעת 3 נוגע להיקף הכיסוי הביטוחי של פוליסת הביטוח אשר הונפקה על ידי הנתבעת 3, והמכונה פוליסת 'ביטוח חובה' לפי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970 (להלן: "פקודת הביטוח"). בעוד הנתבעת 2 טוענת כי הפוליסה הנ"ל חלה על התאונה דנן אף שלא מדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים, אלא בתביעה הנסמכת על פקודת הנזיקין, טוענת הנתבעת 3 כי די בכך שאין תחולה לחוק הפיצויים על התאונה, כדי לשלול מניה ובייה תחולה של פוליסת ביטוח החובה על חבות בגין אותה תאונה.

דיון והכרעה:

על מנת להקל על הדיון אפנה תחילה לחקיקה הרלוונטית לעניינו. הנתבעת 2 השליכה את יהבה על האמור בסעיף 3(א)(1) לפקודת הביטוח המורה לנו בזו הלשון:

"(א)     פוליסה לפי דרישותיה של פקודה זו היא פוליסה שהוציא מבטח שהיה מורשה בשעת הוצאתה והיא מבטחת את -

 (1)       בעל הרכב והנוהג בו - מפני כל חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - החוק), ומפני חבות אחרת שהם עשויים לחוב בשל נזק גוף שנגרם לאדם על ידי השימוש ברכב מנועי או עקב השימוש בו; לענין זה, 'נזק גוף' ו'שימוש ברכב מנועי' - כמשמעותם בחוק".

לטענת הנתבעת 2, לפי הוראת סעיף 3(א)(1) לפקודת הביטוח גם תאונה בגין נזק גוף המבוססת על עילה מכוח פקודת הנזיקין חוסה בצלה של פוליסת ביטוח החובה, אף אם התאונה עצמה אינה תאונת דרכים כמשמעה לפי חוק הפיצויים, ובלבד שנזק הגוף הוא כתוצאה משימוש  ברכב מנועי.

גישה זו מקובלת עליי, וזאת משום שהיא מתיישבת עם לשון הסעיף הנ"ל, לפיו הפוליסה המונפקת מכוח פקודת הביטוח מעניקה כיסוי ביטוחי מפני חבות לפי חוק הפיצויים, אך גם מפני "חבות אחרת". הנה כי כן, גם חבות לפי פקודת הנזיקין יכולה להוות 'חבות אחרת' המכוסה לפי הפוליסה.

כמו כן מקובלת עלי טענת הנתבעת 2, כי התאונה בה נפגע התובע, נגרמה עקב 'שימוש ברכב מנועי' כהגדרתו בחוק הפיצויים. בהתאם להגדרה המופיעה בסעיף 1 לחוק הפיצויים, 'תאונת דרכים' היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". בהמשך אותו סעיף הוגדרו השימושים הנכללים במונח 'שימוש ברכב מנועי', ואלה כוללים, בין היתר, "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו, או ירידה ממנו".

לפי העובדות שפורטו בתצהירו של התובע, הוא נפגע כאשר נפל בעת הירידה מהנגרר, ולכן ברור כי שימוש זה מהווה 'שימוש ברכב מנועי' כהגדרתו בחוק הפיצויים - אם כי לא למטרת תחבורה, ולכן לא קמה לו עילת תביעה לפי חוק זה.  

עד כאן מקובלת עלי גישתה של הנתבעת 2, ומכאן ואילך נפרדות דרכינו, ואולם לא מהנימוקים עליהם נסמכת הנתבעת 3.

הנתבעת 3 טענה באופן גורף, כי כל מקום שלא מדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים, אין כיסוי ביטוחי לפוליסת ביטוח חובה שמונפקת מכוח פקודת הביטוח. טענה זו אינה מקובלת עלי. כפי שפירטתי מקודם, פוליסה מסוג זה אינה מכסה רק חבות לפי חוק הפיצויים, אלא גם חבות לפי פקודת הנזיקין, כל עוד נזק הגוף נגרם עקב שימוש ברכב מנועי כהגדרתו בחוק הפיצויים.

מדוע אם כן, אין לקבל את התוצאה אליה חותרת הנתבעת 2?

עיון מדוקדק בהוראת סעיף 3(א)(1) לפקודה מגלה לנו, כי החבות המכוסה לפי פוליסת ביטוח חובה, בין אם היא מכוח חוק הפיצויים ובין אם חבות אחרת, כאמור, היא חבותם של "בעל הרכב והנוהג בו". מהנתונים המפורטים בכתב התביעה והתצהיר של התובע עולה, כי המשאית והנגרר הם בבעלות מעבידתו, הנתבעת 1, ולכן התובע אינו 'בעל הרכב'.